כחול עמוק

הבת שלי בת ארבע וקניתי לה ליום הולדת טושים צבעוניים וריחניים. כאלו שבהם החום הוא בריח שוקולד, האדום בריח תות, הצהוב הוא בננה (למעשה שחזור מדויק של גומי בננה), ועל כל טוש יש ציורים קטנים וחמודים של המאכל המדובר, כדי שלא נתבלבל. כשהוספתי את הטושים לעגלה באתר של חנות צעצועים יקרה וקצת פלצנית, כזו שקונים בה רק ביום הולדת, חשבתי שאני מגשימה דרכה את חלומות הילדות של עצמי, כי תמיד רציתי טושים כאלו ולא היו לי. אתמול פתחנו את החבילה והתחלנו להריח. החום והאדום היו מתוקים ומטופשים, הסגול היה ארטיק ענבים נוסטלגי מאוד שמשך כמה חוטי זכרון, אבל הכחול (אוכמניות) היה מכונת זמן עוצמתית .

[בתואר הראשון לימדו אותנו שלחוש הריח יש נתיב מיוחד אל הזכרון, אבל לא התעכבנו על זה יותר מדי. אני חושבת שהסיבה קשורה לכך שהחיווט של מערכת הריח במוח הוא ישיר ולא אלכסוני (בניגוד ליתר הקלטים החושיים), אבל מעבר לכך לא בטוחה מה מהידע שלי נשען על קורס מבוא לתפיסה ומה על המיני סדרה על הלסטון בנטפליקס (יש שם פרק שבו הלסטון מרכיב את הבושם שלו. אבל אני גולשת)].

מכונת הזמן העוצמתית של הריח הכחול החזירה אותי לגיל חמש ולגיל שלוש עשרה. קודם כל, נזכרתי שהיו לי טושים כאלו. לא הגשמתי דרך הבת שלי את חלומות הילדות שלי, אלא (שוב, בפעם המי יודעת כמה) ניסיתי לחיות-מחדש את הילדות שלי דרכה. אני חושבת שקיבלתי את הטושים האלו כמתנה מאיזו דודה מאמריקה, או מאבא שלי, באחת מנסיעות העבודה שלו. עכשיו אני זוכרת שהכחול היה הריח האהוב עליי גם אז.

בגיל שלוש עשרה לא היו לי טושים ריחניים. היו לי חלומות אחרים, שכללו ליפגלוס תכלת. 

בגיל שלוש עשרה הייתי תולעת עיתוני סופ"ש. ההורים שלי קנו רק מעריב אבל לפעמים קיבלנו מהסופר או בתחנת דלק גם מוספים של ידיעות. קראתי את כל המוספים מצד לצד. בהתחלה זרקתי הצידה בבוז את מדורי הכלכלה ואז גיליתי את טורי ביקורת המוצרים הנהדרים שלהם ("ברכה בודקת" בידיעות ו"פיינשמקר" במעריב) וכך גם הם סללו את דרכם ללבי. אבל המקום הראשון בלב היה שמור למוספי התרבות והטלוויזיה, ובמיוחד-במיוחד לכל מה שיצא מתחת לעטן של דנה ספקטור, דנה קסלר וליסה פרץ.

את דנה ספקטור לא יצא לי לקרוא המון – כאמור, לא תמיד היה אצלנו בבית ידיעות – והרבה מהחומר שלה היה קצת מבוגר מדי עבורי, עם שברונות לב ותהפוכות זוגיות. את דנה קסלר וליסה פרץ קראתי באדיקות. הן היו כמו אחיות גדולות היפר-מגניבות שאפשר ללמוד מהן את כל מה שחשוב בעולם. בגיל שלוש עשרה את פחות מתעניינת בגברים הפכפכים ובחברות שצריך לתמוך בהן (ע"ע ספקטור) ויותר צמאה לדעת איך לעצב את הקליפה שלך. איך להציג את עצמך בפני העולם. לפחות אני הייתי כך.

מדנה קסלר למדתי איזו מוזיקה לשמוע. היא כתבה המון על רוק ועל מה שהיה אולי לרגע אינדי ומיד נכנס למיינסטרים (אינספור כתבות על רדיוהד), אבל גם לא זלזלה בפופ סוף ניינטיז תחילת אלפיימז שאהבתי כל כך, והקדישה סקירות מעמיקות לג'יילו, בריטני וכריסטינה (לנצח אזכור את כיתובי התמונה שהעניקה לג'יילו – "יפה אך חסרת כשרון" ולבריטני – "מכוערת אך מוכשרת"). 

מליסה פרץ למדתי איך להתלבש ואיך להתאפר. זה היה כמו קורס שחייה בהתכתבות, לפענח איך להיראות על בסיס מודל לא ויזואלי. הכל נשען על הטקסט של ליסה ועל מעט מאוד תמונות, אז קראתי, דמיינתי וניסיתי ליישם. שלושה טורים שלה שזכורים לי במיוחד היו על ג'ינס עם תפר כוכב על הכיסים האחוריים (לדבריה, מקטין את הטוסיק), על טרנד של לק לבן-טיפקס על הציפורניים (אם אני זוכרת נכון, לא מצאתי לבן בסופר-פארם ולכן פשוט השתמשתי בטיפקס) ועל ג'וסי טיובס של לנקום. 

בטור על ג'וסי טיובס היא ציינה במיוחד את הטיוב בצבע תכלת. אני לא זוכרת בדיוק איזה סופרלטיב היא קשרה לו, אבל הוא הצטייר בדמיוני ככליל השלמות והקולנס ולכן ניסיתי למצוא לו חלופה מקומית. ליפגלוסים בצבע תכלת בטח ובטח שלא היו בפארם שקרוב לבית, שאפילו לא החזיק לק בצבע שחור, אבל באחד השיטוטים שם מצאתי שפתון לחות בטעם אוכמניות ובצבע כחול. וואו. זה היה באמת וואו. מרחתי שכבות על גבי שכבות והתהלכתי במסדרונות החטיבה בתחושה שהשפתיים שלי מחברות אותי להתרחשויות אופנתיות גדולות יותר, בתל אביב או בלונדון. בונוס אדיר היה הריח – בדיוק הריח של טוש האוכמניות מגיל חמש. כך שזה היה חיבור מקביל גם לעצמי העתידית וגם לעצמי של פעם.  

לכבוד הפוסט גיגלתי blue juicy tube וגיליתי שהמקור בכלל היה בריח מנטה, שזה משמעותית פחות מלהיב בעיניי בהשוואה לאוכמניות. אני אוהבת עד היום צבע של אוכמניות על השפתיים, יש לי כמה אודמים וליפסטיינים שנועדו להשיג את האפקט, אבל המראה המוצלח ביותר מתקבל אחרי אכילת אוכמניות קפואות מול הטלוויזיה.  

Flowerbomb

מהנעשה בפרסומות הממומנות שלי:

 

 כשהתותחים רועמים המוזות שותקות וכולן לובשות בומבר פרחוני (עם שוליים שחורים).

 

מלכת האמבטיה

הערת העורכת שהיא אני: זה פוסט מלפני 4 שנים שמעולם לא ראה אור וישב זמן רב במגירת הטיוטות. לא יודעת למה לא פרסמתי במקור, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. אני בהחלט עומדת מאחורי הדברים גם היום, אולי רק קצת פחות שמחה לאיד. בכל מקרה, מדור ה-top shelf הוא הסחת דעת נהדרת גם בזמן מגפות עולמיות וגם במהלך מלחמות איומות.

 

 במסגרת חיפושי אחרי עיסוקים לשעות הפנאי התחפרתי עוד יותר במשהו שכבר מזמן נהניתי לעשות אותו - בינג' במדור the top shelf של הבלוג into the gloss.

הסבר קצר (ולא מאוד ממצה, כי אני לא מומחית גדולה) עבור מי שלא מכירה. מי שכן מכירה יכולה לדלג לפסקה הבאה: into the gloss (להלן - ITG) הוא בלוג ביוטי שפתחה בסוף העשור הקודם אמילי וייס, כיום יזמית-על, הבעלים של מותג האיפור והטיפוח המילניאלי עד זרא Glossier, אבל אז רק עיתונאית אופנה פרילאנס. the top shelf הוא אחד המדורים המצליחים בבלוג, בזכות קונספט מציצני ומספק - ביקור בחדרי האמבטיה של אושיות אופנה, יופי ולייפסטייל (ומפעם לפעם גם אושיות מתחומים אחרים) והיכרות מעמיקה עם ארסנל המוצרים שהן משתמשות בו.

באופן אישי נחשפתי ל-ITG בשלב מאוד מאוחר. הכרתי את האתר דרך הבלוגרול של כותבות מתוחכמות ממני (אם אני זוכרת נכון, שלי גרוס הפנתה אליו באחד הגלגולים הישנים של הבלוג שלה) אבל אף פעם לא היה לי דחף להיכנס אליו כי קריאה באנגלית נוטה לבאס אותי. רק לפני כשנה, בעקבות המלצה על פודקאסט בבלוג של לובה, שמעתי ראיון עם רייצ'ל וייס שהייתה חמודה ומצחיקה באופן מפתיע. היא סיפרה שם בין היתר על ה-top shelf ועל הפרק האהוב עליה במדור - ראיון עם השחקנית הצרפתיה ההורסת ביופיה ליה סיידו.

 

בחלומי אני מתלבשת ככה לעבודה

מה ששבה אותי לא היה האזכור של סיידו עצמה, אלא הסיפור הנהדר הבא: אמילי סיפרה שליה הציגה את עצמה בתחילת הראיון כצרפתיה טיפוסית שלא עושה עניין מביוטי ומשתמשת בקוסמטיקה בצורה אגבית, אבל לכשנפתחה דלת חדר האמבטיה, התגלה אוסף מאוד לא נונשלנטי, שלא לומר בולמוסי, של גזיליון מוצרים. אין דבר שיותר מספק אותי מאשר גילוי האמת המיוזעת שמאחורי כל מיני איט גירלז נונשלנטיות ולכן מיהרתי להיכנס לבלוג ולקרוא את הראיון המדובר. כמובטח, הוא נהדר. התמונות מספקות מאוד ואני נמנעת מלהעלות אותן לכאן משיקולי זכויות יוצרים. אם יש לכן כוח, פשוט תכנסו. אם בא לכן אמל"ק, הפסקה הראשונה נפתחת בציטוט המצטנע הבא:

“I am French—I’m from Paris, I grew up in Paris. It’s true that French are not very sophisticated in the sense that they don’t dress up for dinners. They are not like Americans where they are always perfect—the girls are not very sporty; they don’t take care of themselves as much as Americans, who always have very white teeth, and are so fit. The French are a little more chic, very classic... “

ליה ממשיכה לננשלנט את עצמה ואת קוראיה לדעת במשך עוד כמה פסקאות, אבל אז, כמו תפנית בסיפור של או. הנרי, מגיעה ההערה הבאה:

*Ed note: at this point we walk into Léa’s bathroom. It is overflowing with products. We break into laughter because she’s been saying, ‘Oh, I’m casual with beauty, etc etc’

כמובן שלכל העניין מצורפות תמונות של שידת הטואלט המתפקעת של סיידו, שהן הדובדבן שעל הבריוש מבחינתי. אם אי פעם הרגשתן רע עם עצמכן מול מישהי הורסת ונטולת איפור, או התמלאתן רגשי נחיתות מדובללים מול סטורי של טוענת ליום פרצוף רע בעוד אתן חושבות לעצמכן שאתן נראות ככה אחרי קונטורינג, היילייטינג ופן, אתן חייבות את זה עבור בריאותכן הנפשית. 

אחרי ההתאהבות הזאת צללתי לנבכי המדור וקראתי אייטמי עבר במשך שבת שלמה. ITG לא מציע ארכיון מאוד מסודר ומקוטלג, לכן החיפוש אחר top shelfs מספקים משול לדליית פנינים. מתיש, מלא סרק שמצריך סינון (=מרואיינים משמימים שבעיקר רוצים לקדם את העסקים האזוטריים שלהם), אבל לפעמים נופלים על משהו ששווה זהב.

פינות פתוחות

לפני כמה חודשים עמדתי להתחיל תפקיד חדש בעבודה. לכבוד השלב ההתפתחותי החלטתי לחגוג שלב התפתחותי נוסף לקראת האישה שאני רוצה להיות, שזו אישה שעונדת תכשיטים באופן קבוע. 

כדי שאוכל לענוד תכשיטים בקביעות הם צריכים להיות באמת קבועים. כלומר, לא לרדת ממני גם במקלחת. לכן החיפוש התמקד בעגילים קטנים (שלא יסתבכו בשיער בזמן החפיפה) מזהב אמיתי (שלא ישחירו, יתקלפו, או גרוע מכך יעשו לי אינפקציה). 

היות שלפני כמה חודשים עוד לא הייתי בתפקידי החדש, היה לי זמן להגיע לחנות תכשיטים במרכז תל אביב ולהתלבט שם בין המון זוגות קטנים זהובים ואמיתיים. שני המועמדים הסופיים היו זוג עגילי לבבות (שזו הייתה נטיית הלב והעין הראשונית שלי) וזוג עגילי V. ידעתי שהבת שלי ממש תתלהב מעגילי הלבבות, אבל חששתי שיש בהם משהו בנאלי. שהם בעצם הטעם שלי משנת 2007. 

 ❤❤❤

הצורפת הייתה בעד עגילי ה-V והסבירה שיש בהם משהו אדג'י. אני תמיד רוצה להיות אדג'ית ולכן קניתי אותם. ואז גיליתי שהם אמנם לא מפריעים לי במקלחת, אבל מאוד מאוד מפריעים לי בשינה. המקלון האחורי שלהם, זה שנכנס לסוגר, שרט אותי באחוריי התנוך. אחרי כמה לילות של שינה גרועה במיוחד הם נכנסו לקופסה ולא יצאו משם. הבת שלי בכלל לא ראתה אותם. העבודה החדשה כבר הייתה בעיצומה ולא אפשרה לי להגיח לחנות ולקצר את המקלונים הסוררים. אפילו לא היה לי יותר מדי זמן להצטער או להלקות את עצמי על הבזבזנות ועל החריגה מאידיאל האישה שאני רוצה להיות.

 איכשהו דווקא לפני שבוע, בעיצומה של המלחמה וכשאני עובדת נדרשת מאוד, הצלחתי להגיע לחנות. נכנסתי לשם כל כך שחוקה שאפילו לא הרגשתי אשמה על הנהנתנות. העגילים קוצרו ומאז הם באמת לא נפרדים מאוזניי. אני האישה שאני רוצה להיות.  

בלי שאמרתי מילה הבת שלי באמת שמה לב. "אמא, למה יש לך בעגילים כאלה פינות פתוחות?". 

 

פוסט נישתי מאוד

אני קוראת עכשיו בפעם השניה או השלישית את 'טוהר' של ג'ונתן פראנזן. לא יודעת אם זה ספר ש'ראוי' לקריאה חוזרת, אבל הוא מהנה מאוד ולכן זכה לכך. אני גם לא יודעת למה אני מרגישה צורך להתנצל ומי זו היישות שאני דופקת מולה חשבון קטנוני על יומן הקריאה שלי. לא משנה.

תוך כדי קריאה נזכרתי שלפני כמה שנים דובר על עיבוד הספר לסדרה, עם דניאל קרייג בתפקיד אנדראס וולף. אני זוכרת שדי התלהבתי מזה בהתחלה. יש לי חיבה מסוימת לדניאל קרייג על התפקיד המושמץ שלו ב'נערה עם קעקוע דרקון'. הוא היה עצי באופן נוגע ללב :) אח"כ חשבתי שבעצם הליהוק לא ממש יושב ואני לא יודעת להסביר למה. מאז הסדרה נגנזה וג'ונתן פראנזן אפילו הפך קצת (ואולי מאז ומעולם היה?) לפרסונה נון גראטה בעולם התרבות.

היום פתאום נפל לי האסימון. דניאל קרייג חסר את הכריזמה הנכונה. אמנם יש לו ברזומה תפקידים של אנשים רעים, אבל הם רעים מהסוג החד ממדי. אנדראס וולף הוא בול, אבל בול, מייקל פאסבנדר. הלוואי שג'ונתן פראנזן קורא את הבלוג. יש לי את כרטיס הזהב שיושיע את הסדרה מהמגירה האחורית שבה הוטמנה. קח את פאסבנדר ותתבייש שלא חשבת על זה בעצמך. הוא כל מה שוולף. כריזמטי, מאיים, מתוסבך, גרמני-בריטי וזאבי. אפילו הייתה לו תקופת בלונד, שמאפשרת לראות איך יושב עליו התפקיד שייעדתי לו.

זו קצת תמונת המלט, מה שבעצם הופך אותו למתאים עוד יותר

אנדראס ופיפ, הצעת הגשה

טאלק וסוכר

יצא לי לקרוא בעבר המון ראיונות עם מובילות דעת קהל וקובעות טעם בתחום האופנה, שהתוודו על חיבתן לנעליים שטוחות ולבשמים גבריים. הצהרה שכיחה כל כך עד שניתן לראות אותה כמקבילה הבוגרת של וידוי הדוגמניות השחוק "הייתי טומבוי". כמובן שכאשר קראתי וידויים כאלו הם היוו עבורי כר פורה לשיפוטיות עצמית - איך אף פעם לא הייתי טומבוי? (למעט אולי השנה וחצי הראשונות לחיי, אז אמא שלי הקפידה להלביש אותי בבגדים נייטרליים מגדרית, מה גם שהייתי גבוהה יחסית ואלימה באופן בלתי יחסי, כך שהטלתי אימה על פעוטות אחרים בגינה הציבורית). וכנגזרת של זה, איך אף פעם לא מצאתי את עצמי מתחברת לנעליים שטוחות או לבשמים גבריים? האם זה אומר שאין בי שמץ של זוהר דוגמני, שום פוטנציאל אופנתי?

מאז ומעולם שאפתי לעקבים הכי גבוהים שאני מסוגלת לצעוד עליהם וכיליתי את שעות הפארם שלי בחיפוש אחר הבושם הנשי-פודרתי-מאסקי המושלם. בכל ההתנסויות שלי עם נעליים שטוחות ובשמים גבריים, הרגשתי גוצה וחמצמצה (בהתאמה). כנראה אני כל מה שקובעות הטעם ומובילות הדעת בזות לו.

לאחרונה חלו מספר שינויים בגזרה הזאת אצלי. יכול להיות שמדובר בהתנסות שלא תאריך ימים ותגרום לי בסופו של דבר לתחושה הגוצה והחמצמצה המוכרת, אבל בינתיים אני נותנת לזה צ'אנס. זה התחיל עם מוקסינים שטוחים שאיתרתי באיזושהי מכירה ומאז אני sporting them, כמו שאומרות ב-man repeller. זה המשיך עם זה שמצאתי את הבושם הגברי המושלם. Prada Amber Pour Homme כאילו נוצר בשבילי. אפשר לומר שהוא בושם נשי במסווה. יש לו בקבוק אנדרוגני ושם מסקוליני, אבל בפנים מסתתר ניחוח איריסי-פודרתי מאובק, גרסה מעט יותר עוצמתית של ה-infusion d'iris האהוב עליי.

מחשבה מעכשיו: האם הרתיעה הפאשניסטית מבשמים נשיים היא בעצם מיזוגניה במסווה? למה זה נעלה כל כך להריח כמו גבר, שלא לומר - למה זה כל כך לא מתוחכם אופנתית, לשאוף להריח כמו טאלק וסוכר?

משהו מהשרוול

כבר כמה ימים שאני רוצה לכתוב פוסט עצוב-מתוק מלא ב-saudade, מוזיקה ברזילאית ומוקקה של סרטנים רכים, אבל היה לי יום חוץביתי קדחתני, עם נסיעות, בגדים מכופתרים, נעלי עקב ואוכל מקופסאות לוק-לוק. אני לא במצב הרוח המתאים. צריך להיות קצת במוד של עקרת בית כדי לכתוב על דונה פלור. אז במקום, משהו מהשרוול.

יש לי פינה חמה מאוד בלב לטורים אישיים. תיעדתי את זה בבלוג, כשהתוודיתי על אהבתי לטורי ביקורת הקפה של תיגל נשיא, כשציטטתי משהו מהטור שהיה לאביעד קיסוס במוסף הארץ וכמובן כשהתדיינתי עם עצמי שוב ושוב בשאלה דנה ספקטור: בעד ונגד. בעבר נהגתי לעקוב מדי שבוע, בזמן אמת, אחרי טורים שאהבתי במיוחד. בשנים האחרונות אני מוצאת שהרבה יותר מספק אותי לצלול דווקא אל טורים ותיקים, מלפני עשור ויותר, ולקרוא אותם בבינג'. אחד הבינג'ים המהנים שלי היה על הטור המשותף של מירי חנוך ואייל שני, שטביעת הרגל האינטרנטית שלו נמצאת גם בארכיון וואלה וגם בנבכי מדור גלריה של הארץ. 

כשאני מנסה להסביר לעצמי את פשר התחביב הזה, עולות לי בראש כמה סיבות. נראה לי שבינג' על טור אישי מספק משהו דומה לחוויה של בינג' על בלוג איכותי, אבל עם טוויסט קטן. כלומר, בבלוג הבינג' הוא חלק כמעט אינהרנטי מהחוויה. יש איזושהי תחושה שהכותב מצפה שהקוראים יקראו גם את יתר הפוסטים ויכירו את עולמו הפנימי והאידיוסינקרטי. בבינג' על טור אני יוצרת בעצמי את החוט המקשר בין פרסום אחד לאחר, כשהכותב לא בהכרח שיווה בנפשו שיהיו לו קוראים מתמידים ומסורים כמוני. אני חושבת שאני נהנית במיוחד מבינג' על טורים של פעם, בגלל נוסטלגיה (שלא לומר saudade) לא מאוד מתוחכמת לתחילת שנות האלפיים, בפרט לאינטרנט הישראלי מאותה התקופה. ואולי בכלל לתקופה שבה (לתחושתי, שהיא בטח כוזבת וצבועה בוורוד מתגעגע) יצרו כאן תוכן כתוב קליל אך איכותי. 

הערב, בקריאת ביקורות ספרים בבלוג שגיליתי לאחרונה (ובלאחרונה אני מתכוונת: היום באוטובוס הביתה), נתקלתי באזכור של ג'וליה פרמנטו. המשכתי לגגל עליה כי היא דמות מעניינת-אך-מעצבנת ורציתי לקרוא קצת יותר על הספרים המדוברים והשערורייתיים (באמת? בסרקזם? אני עייפה מכדי לחשוב על זה) שלה. הגעתי לאזכור על כך שהיא כתבה פעם טור אופנה ב-ynet. זה נראה כמו פריט מידע לא מעניין בעליל, אבל כמובן שהרגשתי בתוכי את הפינג! המוכר של ציפיה לבינג' אינטרנטי מהנה. גוגל קצר הוביל אותי אל הטור והזכיר לי שעצמי של פעם אפילו נהגה לעקוב אחריו די בקביעות. אני חושבת שאני הולכת לצלול אליו לפני השינה תוך סחף נוסטלגי אל עצמי של העשור שעבר. 

עוד נוסטלגיה לא מתחכמת אך מספקת באווירת העשור שעבר

עריכה מאוחרת: הטור של ג'וליה התגלה ככיף טהור, קפסולת זמן טעימה במיוחד. נהניתי מכל רגע.